אדריכלות בתל אביב
העיר העברית הראשונה משקפת במבניה את תרבות הבניה בישראל עם מספר סגנונות בניה שהיו מקובלים בה לאורך השנים. בעיר שורה ארוכה של בניינים מרשימים המעידים על השפעות תרבותיות שונות שעיצבו אותה, ועל התפתחות ענף האדריכלות בתל אביב בפרט ובישראל בכלל.
תל באביב בתחילת דרכה
בשנים הראשונות להקמתה של תל אביב שכונתה אחוזת בית, ועד שנות העשרים של המאה הקודמת, העיר הורכבה מאוסף של שכונות ביניהן נווה צדק, מחנה יהודה, כרם התימנים ומחנה יוסף. אדריכלות בתל אביב אופיינה אז בבתים נמוכי קומה בסגנון בניה דומה לבניה הערבית שהייתה מקובלת בארץ, ומבנים יהודים אחרים שהוקמו באותה תקופה בישראל. באותה תקופה גם החלו להיבנות הרחובות הראשיים של העיר שכללו את רחוב הרצל ממנו יצאו הרחובות אחד העם, יהודה הלוי, לילינבלום ורוטשילד.
הסגנון האקלקטי של שנות העשרים
בשנות העשרים תל אביב החלה לצמוח בקצב מואץ וגם תושביה החלו להתבסס כלכלית. כתוצאה מכך החלו להיבנות באותה תקופה מבני פאר עם סגנון אדריכלי אקלקטי חדש במהותו. אדריכלים בתל אביב באותה תקופה ניסו לתכנן סביבה עירונית חדשה אשר בעיניהם שיקפה את שיבת היהודים לארצם. לשם כך תוכננו מבנים אשר ערבבו גישות בניה אירופאיות יחד עם סגנונות בניה מקומיים ואוריינטליים. מבנים אלו זכו לכינוי בתי חלומות בגין פארם המוגזם, ונראו כמגישים פנטזיות אדריכליות. הם שילבו סגנונות שונים לרבות אר- דקו, אר-נובו ואלמנטים אסלאמיים ואף מהמזרח הרחוק. ביחד הם יצרו מבנים עם קומפוזיציות אקלקטיות חדשות שהמוטיב העיקרי שהוביל אותם היה האלמנט הדקורטיבי. בין המבנים המפורסמים מאותה עת ניתן למצוא את הגימנסיה הרצליה, בית הפגודה, קזינו גלי אביב, מלון פלטין, בית אוסישקין, בית ביאליק, בית השגרירות הרוסית וקולנוע מוגרבי.
עוברים לעיר לבנה
עשור מאוחר יותר ולאורך כל שנות השלושים והארבעים אדריכלות בתל אביב זכתה בסגנון מוביל חדש שכונה הסגנון הבינלאומי או באוהאוס, שאופיין בקו נקי, ישר וחסר קישוטיות. סגנון זה שהחל להתפשט בכל רחבי הארץ היה במובנים רבים ניגודו המוחלט של הסגנון האקלקטי והפך עד מהרה לסמל של התיישבות עברית חדשה, מודרנית וצעירה. את הסגנון הבינלאומי הביאה לארץ העלייה מגרמניה שהושפעה מגישות אדריכלות אירופאיות מודרניות, שהובלו על ידי בית הספר באוהאוס ואשר שולבו עם תפיסת היישוב היהודי החדש הסוציאליסטי והחלוצי. קו אדריכלי זה הוביל את המשך פיתוחה הצפוני של העיר ותרם ליצירת מרקם עירוני ייחודי שזיכה את תל אביב בכינוי העיר הלבנה והפכה לאתר מורשת עולמי. בין היתר, ברוח הסגנון הבינלאומי נבנה שוק העלייה, מתחם כיכר דיזנגוף והבניינים המקיפים אותו, בית הבימה, בית אנגל שבנה אדריכל בתל אביב בשם זאב רכטר, בית הדר, רחוב לבנדה ובית החולים אסותא.
תנופת הבניה לאחר קום המדינה
לאחר קום המדינה תל אביב הפכה למרכז מסחר ותרבות של ישראל ולעיר עם המספר הרב ביותר של תושבים. היא החלה לגדול במהירות ונבנו בה הרבה מבנים ושכונות בעלי חזות אחידה שנועדו לאכלס עולים חדשים. בין שכונות אלו נמנות הדר יוסף, יד אליהו, רמת אביב, שיכון למד ואפקה. כמו כן, באותה תקופה הוקמה אוניברסיטת תל אביב בסגנון ברוטליסטי עם קירות בטון חשוף שבהמשך הצטרפו אליו מבנים נוספים בסגנון פוסט מודרני.
בהמשך, בשנות השבעים כאשר קצב גדילת העיר לא פחת, התחילו לבנות לגובה ללא התחשבות במבנים קיימים ובאופי האדריכלי של העיר. כך למשל, בתקופה זו במקום שבו ניצבה גימנסיה הרצליה נבנה מגדל שלום, גורד השחקים הראשון בארץ. כמו כן בתקופה זו הוקמו מבני ציבור רבים וחשובים ביניהם בית העיירה, בית אל על, היכל הספורט יד אליהו, מוזיאון תל אביב, בית אסיה, בית אריאלה ובתי המלון דן והילטון. גם הוקמו מרכזי קניות סגורים ראשונים: דיזנגוף סנטר ולונדון מיניסטור.
מעבר למטרופולין
בעקבות קצב הבניה המסחרר בעשור האחרון של המאה העשרים תל אביב כבר הפכה למטרופולין גדול שהתחבר לערים הסובבות אותו. בתקופה זו נבנו נתיבי איילון וחיברו מסילות רכבת לחיפה ולירושלים שהפכו את העיר יותר נגישה לתושבי פרברים. לאורך נתיבי איילון ובגבול רמת גן תל אביב צמחה לגובה: מתחם הבורסה וכל האזור החל בפיתוח מאסיבי של גורדי שחקים לצורכי מסחר, מגורים ועסקים, כדוגמת מגדלי עזריאלי. גם בתוך העיר המשיכה הבנייה עם גורדי שחקים מרשימים כמו מגדל ציון, לוינשטיין ומגדל האופרה. בעיר עצמה גורדי שחקים רבים נבנו מאחורי מבנים ישנים ששומרו וחודשו, כדוגמת מגדל אלרוב שנבנה מאחורי בית השגרירות הרוסית. בנוסף, מתחילת שנות האלפיים החלה בניה מואצת של מגדלי יוקרה למגורים בני שלושים קומות ויותר, כדוגמת מגדלי אקירוב, מגדל נוה צדק, מגדלי יו ועוד.
דגש על שימור מבנים
לאורך השנים, מתוך ראיה קצרת טווח של פתרונות מיידיים ורווח עכשווי, מבנים ישנים רבים בעיר נהרסו לטובת הקמתם של מבנים גדולים וחדשים, כמו קולנוע מוגרבי או גימנסיה הרצליה. למעשה, רק בסוף המאה העשרים החלה להתפתח מודעות לשימור מבנים ישנים בעיר במספר דרכים. קודם כל, מבנים רבים מתקופות שונות מוכרים ומוכרזים בחוק כמיועדים לשימור. כמו כן, העירייה מעודדת יזמים לשמר מבנים ישנים בשטחי בניה על ידי הקלות בניה והטבות כספיות.
תבניות שינוי של העיר
התבוננות רחבה של התפתחות אורבאנית של תל אביב מעידה על השפעתם המכרעת של אדריכלים בעיצוב הסביבה העירונית, אשר הושפעו אחד מהשני ליצירת מכלול בעל הרבה קווי בניה טיפוסיים. כך למשל, בשנות הארבעים כולם בנו בניינים עם עמודים, בשנות החמישים יצרו בתים על חזית שטוחה, בשנות השישים בכל הבתים היו מעליות, בשנות השבעים הוסיפו חניה לבתים ובשנות השמונים חיפו חזיתות של בתים. הסיבות למגמות אלו הן רבות ומגוונות אולם בסיכומו של דבר הן יוצרות תבניות ארכיטקטוניות המשקפות הליכים ומגמות חברתיות, תרבותיות ומדיניות, המשקפות כמכלול את זהותה של העיר תל אביב. כפועל יוצא מכך מעצבי פנים בתל אביב ואדריכלים נדרשים לפעול מתוך הכרות עם גישות בניה נושנות וקיימות ולהפכן לבסיס ליצירה חדשה המתמזגת עם הפסיפס הייחודי של העיר.
